האם הכרות עם עצמינו היא מה שאנחנו חושבים על עצמינו או איך הסביבה חווה אותנו? זאת אומרת, אפשר שמתוך חוויות שונות בחיינו נוכל כבר להגיד שאנחנו נוטים להגיב בצורה כזו או אחרת, וזה אנחנו, אבל אולי קיים גם פער בין התפיסה העצמית שלנו לבין איך אחרים חווים אותנו. וזה שווה בדיקה.
לדוגמא, אדם שתופס את עצמו כטוב. הוא נותן צדקה בסתר, מקשיב לאדם שהוא פחות מכיר, אפילו חותר לסייע לאחרים בדרך לא קונבנציונלית. אבל מה אם נעמיד אותו בסיטואציה שבה משהו אחר יצעק עליו? האם הוא ישאר טוב או ישנה את התנהגותו לכיוון אחר לגמרי... כמו יכעס בחזרה מאד, יפנה גב או אפילו יפסיק לתת תרומה לאותו אדם? האם זה נקרא אדם טוב? אפשר שאותו אדם יגיד לעצמו, אני טוב, זה רק בגלל מה שההוא עולל לי, נהייתי לא נחמד. אבל הלא נחמד היה שם תמיד. כך אותו אדם מגיב לכולם במצב כזה.
אז איך נוכל באמצעות וידאותרפיה להתבונן קצת יותר פנימה ולראות את הענפים של הגזע המרכזי? כאלה שאנחנו עשויים להיות עיוורים כלפיהם וכמו בקילוף בובת הבבושקה, פתאום נגלה אותם?
אז הנה תרגיל מעניין.
חפשו חפץ בבית שאתם קשורים אליו, חפץ שמשהו נתן לכם אותו או קניתם, אולי הוא מחוץ לדלת, או בגינה. עכשיו קחו דקה וחצי והציגו את עצמכם דרך החפץ הזה, תוך כדי זה שאתם מצלמים אותו. באיזה אופן הוא קשור לסיפור חייכם, או מה הסיפור מאחורי החפץ הזה?
לאחר שתסיימו, מצאו משהו שיצפה בסרטון. משהו שמכיר אתכם. שאלו אותו האם מה שראה בסרטון הולם את הראייה שלו אתכם. זאת אומרת האם ההצגה העצמית שלכם מתאימה לראייה שלו אתכם.
אני משערת שיהיו תובנות שיפקחו עיניים והסרט יהיה האמצעי להגיע אליהן.
אני אומרת שכולנו יכולים להיות יותר מודעים לעצמינו, כל פעם קצת, עד שנזכה באמת להכיר את עצמינו. כי רק יחידים מכירים את עצמם באמת ועד הסוף.
מרגע שאנחנו מזההים חוליה חלשה אצלינו, ההכרה מיד מתחילה לעבוד ליצירת שינוי. וזו זכות גדולה מאד.
