להתבונן בקונפליקט הפנימי: להתקדם או לקפוא על השמרים?

אני מקרינה סצנה מתוך סרט עלילתי לצורך דיון עם קבוצת המשתתפים בקורס הוידאותרפיה. הפעם אנחנו מתבוננים במבנה של קונפליקט. הסצנה עוסקת בקונפליקט שמכניס את הדמות למצב שבו היא בעד עצמה וגם נגד עצמה: בעד לעשות פעולה שתביא לשינוי

המיוחל ונגד -משום שהיא עלולה לאבד דימוי עצמי של חזקה, יציבה, אמינה בעיני אחרים. יכול להיות שהמחיר של איבוד הדימוי ישתלם, אך הדמות עדיין לא רואה זאת.

לא כולם מסתערים על שינויים ולא כולם הרפתקנים ומתרגשים משינוי... ויש גם גיל שמשחק תפקיד, כי לא בכל זמן אדם מוכן "להתאבד" על שינוי אפילו אם בקצה המנהרה יחכה לו אושר גדול. והדמות רוצה להחזיק בדימוי ובו בזמן גם לעשות את השינוי ואי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. היא בתקיעות.

זה קרה אינספור פעמים לכולנו בחיים. אנחנו מזוההים עם הדמות, מבינים אותה ורוצים כל כך שהיא תפעל למען שינוי כי בלב ליבנו אנחנו מבינים שאם מצליחים לעשות את השינוי תבוא פריצה, יבנה עתיד חדש, תהיה הגשמת חלום.

לאחר שאנחנו "לועסים" בקבוצה את מושג הקונפליקט, אני מבקשת להעמיד מצלמה במרכז החדר ושמשתתף אחד בקבוצה ישחק את תפקיד הדמות הראשית. שאר חברי הקבוצה צריכים לבחור תפקידי דמויות משנה: מי שרוצה, יהיה קטגור - שינסה להניע את הדמות הראשית מלעשות שינוי, ומי שרוצה, יהיה סנגור – שינסה לשכנע את הדמות לשינוי. כל אחד ואחת מתבקשים להביא טיעונים בהתאם לתפקיד שבחרו לעצמם. כל אחד ינהל דיון מול הדמות הראשית – וזו תצטרך להתמודד מול כל אחד ואחת.

משסבב הצילומים מסתיים, אנחנו מתיישבים למהות שמאחורי כל הפעילות הזו: הצפייה בחומרים שתביא את התובנות האישיות לכולם.

מתוך הצפייה נלמד האם אנחנו בדרך כלל תומכים באחרים כשהם נמצאים בקונפליקט? האם אנו נמנעים מלהכנס למקום כזה שלוקח אחריות על החלטות של אחרים? האם נהיה בצד שתמיד שולל שינוי? אולי נזכרנו בשינוי שחווינו בעבר שגרם לנו מפח נפש ומאז נמנענו מלקבל החלטות מסוכנות?

ואיך מגיב המשתתף ששיחק את הדמות הראשית המתחבט בקונפליקט? מדוע רצה לשחק את התפקיד הזה בסרט? האם הוא מכיר את המקום הזה, שבו הוא נוטה לא להחליט? מה נתן לו המשחק הזה?

האם אפשר ברגע מסויים להפסיק להאבק בעצמינו, להבין שאם עד כה לא עשינו שינוי, סימן שאין בנו את הכוחות לעשות השינוי ויש להשלים עם המצב ולהמשיך לחיות - אך הפעם ללא מאבק? או האם אנחנו מוכנים לצאת לפעולה אחרי דינמיקה כזו ולקחת את הסיכון של מה שיהיה יהיה, ולהבין שאין בידינו כרגע שום מידע איך נתנהל ברגע האמת ועם זאת אנו סומכים על המערכת הרגשית שלנו שכשיגיע מכשול נוכל להתמודד איתו?

אחרי שבוע, זכרון הסימולציה יתערפל, אבל תתקבל החלטה כלשהי בתוכינו על סמך מה שחווינו.

השמחה שלי נובעת מהרגעים שבהם האסימונים נופלים והתובנות יורדות אל הלב.